גלריה בנימין שמחה לארח את בוגרות מוסררה – ביה”ס הרב תחומי לאמנות וחברה ע”ש נגר:
“טכנוקראפט”
20.12.18-12.1.19 | אוצרת: Batt-Girl
משתתפות: אביגיל עמנואל | אושר בן יהודה | אן דייץ’ | יולי זכאי | ילי רייכרט | מרים נאה | ליהי אדמון שירה חֹרש | שלומית יעקב ודינה גולדשטיין
‘טכנוקראפט’ מציגה 10 אמניות שהמיזוג בין טכנולוגיה לעמלנות דיגיטלית ונשיות נון קונפורמיסטית עובר כחוט השני בין יצירותיהן ומבטא את רוח הזמן של שינוי הפרדיגמה המיגדרית באמצעות שימוש יצירתי בכלים טכנולוגיים.
קצוות שיער, טכניקות איפור, סלעים, ירקות – משמשים בערבוביה לצד קסדת מציאות מדומה, לוחות אלקטרוניים או שליטה בטכניקת הקרנת וידאו על חיתוכי נייר עדינים. על אף שהאמניות מציגות ניו מדיה, דומה שהן מבקשות לפעול עם הטכנולוגיה באופן אוטונומי מבלי “לקדש” אותה, בדרך שאינה “הייטקית תקנית”. הן מבקשות להשאיר מקומות פתוחים עם קצוות פרומים – משלבות לצד הטכנולוגיה גם חומריות ורכות, וכן אובייקטים ופריטים אישיים מחיי היום יום. מערבבות חומר עם חומרה, קוד ופואטיקה בפרקטיקות של האקינג, מימוש קוד פתוח ו-Make, ועושות זאת מתוך אוטונומיה מלאה. הן מייצגות תודעה מתפתחת המממשת את חזונה הסייבורגי הקאנוני של דונה הארווי ומציעות אלטרנטיבה להגמוניה הבינארית הישנה של תעשיית הטכנולוגיה והתרבות ההנדסית, השמה במרכז את הישגיה הטכנולוגיים.
העבודות בתערוכה פורמות נרטיבים חברתיים ומציעות מקום חדש המאחד בין טכנולוגיה ותרבות, בשפה אישית, תוך ויתור על הגדרות של מציאות ואותנטיות או מחוייבות למדיום מוגדר. טכניקות אמנותיות חדשניות כגון אמנות רשת או מציאות רבודה משולבות במדיומים מסורתיים יותר כמו וידאו, סאונד ופיסול ויוצרות מאש-אפ של צורות היברידיות חדשות. אלה משמשות ככלי פואטי המנסח מחדש את קולן של האמניות ומתגבש לשפה אמנותית אישית, ישירה ובלתי מתנצלת.
את פני הבאים לגלריה מקבלת אלת ירקות בודדה בעלת עין שד, שומרים עכוזיים, נתינים מפוחדים ונוף פרוותי – עבודת וידאו של מרים נאה, ‘All My Friends Are Stones Now’. הדמויות המגולמות על ידי חלקי גוף שונים כלואות ומבודדות בתוך מסך ירוק, מעבירות לעולם בו הבנאלי והמוכר הופך לאבסורד יומיומי. נאה תופרת לעצמה חליפת חיה בכלים דיגיטליים ושואלת שאלות על החיבור בין הטבעי, המתועש והדיגיטלי באמצעות דימויים של הנוף ההיברידי המוצג על המסך לבין הסטודיו בו צולמה העבודה.
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
ילי רייכרט משתוקקת לריפוי עצמי וקולקטיבי. ב’בניית גוף האנוש הרב מימדי’ היא מנסה להרכיב מחדש גוף אנושי מחומרים ואמונות ומפיחה בהם תנועה ותודעה באמצעות אלכימיה דיגיטלית של מציאות רבודה. משלבת בין חומרים ומדיומים בטכנולוגיה מדומיינת, הממזגת את הוירטואלי למסורות עבר כמו מגדל אבני פסולת בנין כציון מבנה קבורה עתיק או צורות פרימידה להנעת חום מהאדמה (ע”פ הרפואה הסינית).
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
דרך זיכרון קולקטיבי יולי זכאי חוקרת מה אמיתי ומה בדיה, אותנטית מול זיוף, נוכחות מול בריחה. במיצב ‘Driving my patterns’, היא בודקת את הנוכחות שלה בעולם בהשראת טכניקות וגישות מעולם הקולנוע והמדיה – תנועה, תחימה, הסתרה, שעתוק – משילה דפוסים, מתפרקת ומתגלמת מחדש לדבר שיכול להצביע על תחושה כוללת, הדהוד לקיום.
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
‘עיר עכבישה’ של אן דייץ’, עוסקת במרחבים אורבניים כמרחבים תודעתיים, מאפשרת שיטוט בתוך מרחב של מציאות מדומה (VR-Virtual Reality) הבנוי מפרטים מרובים. דייץ’ מציגה ארכיטקטורה מערכתית המכליאה בין הדיסטופי, המונכרומטי והשומם לרסיסי זכרונות, נקודות צבע ואור הלקוחות מתוך העולם “האמיתי”. בכך היא מטשטשת לרגעים את הפער בין הטבעי והמלאכותי, שותלת רמזים לאנושיות והתרחשות, תרה אחר מכנה משותף עם האחר.
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
ליהי אדמון, בוגרת המחלקה למוסיקה חדשה במוסררה, מופיעה בערב הפתיחה עם “לבבות הכוסעמק”, פרויקט סולו אלקטרוני שבו היא משחקת עם מילים, מקצבים, וסמפלים שונים, שרה ללבבות השבורים ומפרקת את כל מה שאומרים ושלא אומרים על אהבה, שנאה ומה שביניהן.
אביגיל עמנואל עוסקת בחיבור ושואבת השראתה מחפצים ישנים, צירים ומערכות מכניות אותם היא מחברת לפסלי סאונד פואטיים המאפשרים התבוננות איטית על המהלך הפיזי. ב’התעשייה’, היא אוספת חלקי מכונות ושאריות תעשייתיות ומחיבורם מתהווה מערכת חושנית ואסתטית הנרקמת לתנועה ומפיחה חיים הנראים כגוף. לכל פעולה השלכה וכל פרט משפיע על האחר. המיצב מציע בחינה של האפשרות להשתנות, של שיבוש בתוך מערכת קבועה וידועה מראש ושל יכולתו של היחיד להשפיע על הכלל.
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
שלומית יעקב ודינה גולדשטיין משתפות פעולה ב’קבינט הנפלאות’, סצינות של מגזרות נייר בתוך תיבות תצוגה בהשראת דיאורמות במוזיאוני טבע ישנים, המתעוררות לחיים על ידי הקרנות וידאו המותאמות לצורה המדויקת בתוכן (projection-mapping). התיבות, קפסולות של יופי עם סצינות פנטסטיות שיוצאות מעולם הטבע אל האל-טבעי, מתמזגות עם הוידאו ככדורי הבדולח שניעורם יוצר סופת שלגים שבליבה כלואות בובות ללא תנועה.
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
יוטיוב, מרחב של כנות רדיקלית בערוצים מעוטי צפיות, הוא רחוב עצום ומרתק שחולפים בו טיפוסים שונים. ערוץ היוטיוב של אושר בן יהודה נולד מתוך שיטוט בערוצים אלו, כהתנסות בלהיות מי שהיא לא, תוך מחוייבות לשלושה עקרונות שקבעה לעצמה כיוצרת – זמינות לכולם, מכל מקום, 24/7. במעין חתרנות סייברפמינסטית אמנותית, שותלת בן יהודה טיפוסים בערוץ שלה, מ”השטאגת” (#האשטאג) אותם מאחורי הקלעים של הסרטון במילות חיפוש רלוונטיות יותר או פחות, כך שיצוצו בעת חיפוש של נושא מסויים, ומקווה שהם יגיעו לאנשים שאין להם שום קשר לשיח האמנותי.
לינק לערוץ היוטיוב של אושר לינק לערוץ היוטיוב של אושר
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
טל מיכאליס רואה בפעולה כלי יצירה מרכזי. חשיבות התוצר הפיזי שנשאר לאחר הפעולה היא בעיקר העדות על דבר מה שהתרחש בעולם. הוא מהווה מעין מוצג ארכיאולוגי, שמחזיק בתוכו את רוח הפעולה. בתערוכה מוצגת מטוטלת אבן היברידית, המורכבת מאלמנט מוחשי בחלל הגלריה ומאלמנט וירטואלי במציאות רבודה המתעד את הפעולה שהתקיימה בעבר, ממזג בין השכבות הארכיאולוגיות של הפעולה לשכבות המדיה.
טל מיכאליס רואה בפעולה כלי יצירה מרכזי. חשיבות התוצר הפיזי שנשאר לאחר הפעולה היא בעיקר העדות על דבר מה שהתרחש בעולם. הוא מהווה מעין מוצג ארכיאולוגי, שמחזיק בתוכו את רוח הפעולה. בתערוכה מוצגת מטוטלת אבן היברידית, המורכבת מאלמנט מוחשי בחלל הגלריה ומאלמנט וירטואלי במציאות רבודה המתעד את הפעולה שהתקיימה בעבר, ממזג בין השכבות הארכיאולוגיות של הפעולה לשכבות המדיה.
וידאו פעולה
-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-+*+-
שירה חֹרש, מציגה את ‘נשימות ישנות’, 4 דימויים מודפסים בשחור לבן. הדימויים נוצרו ע”י נשימות במקצבים שונים על גבי סורק דיגיטלי. פעולה זו, היא אחת מרצף פעולות מדיטטיביות המבקשות להתרוקן מתוכן צורני ומתמסרות לנוכחות ולחוסר ידיעה, בתשומת לב מלאה. בפעולות אילו נוצר ציר של התבוננות פנימה והחוצה, פלטפורמה לחקירת אינטימיות וזרות, שיפוטיות ושייכות, לשאילת שאלות ולחוויה.
צילום: מיכל רביבו
