בנות טיורינג מתארחות במגזין “מעקף” ומדברות על “מייבי אטנדינג” שנוצר בהשראת ברכט:

“מייבי אטנדינג”, “האומר כן” ו”האומר לא”

מכל יצירות האדם אני אוהב / את אלה שהשתמשו בהן (ברטולט ברכט)

“מייבי אטנדינג” היא יצירת מאש-אפ, כלומר היא משלבת טקסטים ודימויים ממקורות שונים, וגם את זה אפשר לקשור להיבט ביצירתו של ברכט שלא כולם מכירים. תפיסת הבעלות של ברכט הייתה קולקטיבית ולא אינדיבידואלית, וניתן לומר בזהירות כי הוא ביטא תפיסה זו באמצעות רצף שיבוצים וציטוטים שאינם הולמים את רוח “זכויות היוצרים”. הנושא שנוי במחלוקת גם בימינו, הן באופן כללי והן לגבי מעלליו של ברכט. ברכט היה אשף מאש-אפים, שליקט שורות מפול ורלן ומארתור רמבו לצד קטעים מרודיארד קיפלינג. למעשה, גם “האומר כן” הוא עיבוד למחזה יפני, “טאניקו”.

בעלילת המחזות של ברכט מתוארת מגפה אשר מאיימת להשמיד כפר, ובמרכזה מורה אשר לוקח את תלמידו למסע אל עיר שנמצאת מעבר להרים, כדי לחפש תרופה לאותה מגפה. הנער, שהצטרף במטרה להציל את אימו, חולה‬ ‫ואינו מסוגל להמשיך במסע. במצב כזה, על פי נוהג מקומי, שואלים (רטורית, שכן הנוהג קובע שעליו להסכים) את החולה אם‬ ‫הוא מסכים שישליכו אותו אל העמק על מנת שיוכלו להמשיך במסעם, או אם הוא רוצה שישובו‬ ‫על עקבותיהם. החולה מועמד בפני דילמה: להסכים להיזנח אל מותו ולאפשר לאחרים להמשיך במסעם, או לבקש להינצל, ואז אולי לפגוע באחרים – עליו להכריע בין מחויבות לחברה לבין האפשרות לסרב במקרה של אי-צדק.

ב”מייבי אטנדינג”, המגפה היא סינגולאריות (או ייחודיות) טכנולוגית,‬ ‫מצב עתידני שבו תתקיים אינטליגנציה מלאכותית שתהיה מפותחת יותר מהאנושית. במצב כזה, טוען‬ ‫הסופר והעתידן ריי קורצווייל, יתכן איחוד בין האדם והמכונה.‬ העבודה מתבצעת בחלל בו ניצבים שני מסכי ענק וביניהם דמות הנער החיה. שאר הדמויות הן וירטואליות ומונפשות באמצעות תוכנת האנימציה “אקסטרה-נורמל”. אחד המסכים מוקדש למוזיקה, ועליו מוקרן תהליך הבנייה של כלי נגינה וירטואלי בזמן אמת, על בסיס תוכנת קוד פתוח שיתופית שנקראת Pure Data. המוזיקה, אשר מלווה את המחזה לכל אורכו, מנוגנת כולה דרך הכלי הווירטואלי, ומתארת את תהפוכות הנפש שהנער עובר במהלך המחזה. על המסך השני מוצגות הדמויות המשוחחות עם הנער, וכן דימויים המתארים את המסע התודעתי שהוא עובר משנכנס אל תוך העולם הווירטואלי של הטכנולוגיה. לבסוף, נדרשת הכרעה: האם עליו להיפרד מן העולם הפיזי הישן לטובת הישאבות מוחלטת אל תוך העולם הטכנולוגי החדש, או לחזור לאחור ולנקוט בגישה ביקורתית יותר, לשנות את החוקים של העולם הטכנולוגי כדי לאפשר חיים אחרים בסביבה המתחדשת?

“האומר כן” הוא נקודת מפתח ביצירתו של ברכט, מפני שיש בו אלמנט רפלקסיבי שפונה נגד עצמו: במחזה שכתב על היחיד לומר כן לכל מה שתבקש ממנו החברה, גם אם מדובר במותו. זהו מחזה לימודי, שמפנה זרקור אל ההיבט החברתי של האדם – לא אל תפקודו בתוך מסגרות בין-אישיות, במערכות יחסים אנושיות, אלא אל היותו חלק מקולקטיב. הבעיה היא שהנאמנות של ברכט לקולקטיב, דהיינו אמירת כן ללא סימני שאלה, איננה אלא שבי קונספטואלי שגורם לאדם לאבד את עצמו, וכתוצאה מכך גם החברה מאבדת את עצמה. האלטרנטיבה החברתית של ברכט במקרה זה מזיקה לא פחות מן הנורמה האינדיבידואלית. לנוכח התגובות למחזה, שהאשימו אותו בציות עיוור לסמכות חסרת תבונה, “נאלץ” ברכט להוסיף מחזה תאום, “האומר לא”, כדי להציל את כבודו של האינדיבידואל, ונתן לו את האפשרות להתנגד ולבקר את הסמכות. אם במחזה הראשון מקבל היחיד את גורלו, בשני הוא מסרב לו, הוא מתנגד ומשכנע את החברה לשנות את מנהגיה.